איזו כותרת
- Niv Book Store
זיו יונתן
מילים אינן מתות בשנתן
האם זהו ספר שירים או סיפור בתמונות קצרות, בניגון לירי, מתחזה לשירה אולם למעשה, אוטוביוגרפיה נפשית, נוקבת, עתירת דמיון, רדופת אנשים קרובים מדי ורחוקים מדי.
הספר מתחיל כספר שירה ומסתיים כפרוזה. טל לוקח אותך מהסמלי אל הקונקרטי במהלך מחושב, קפדני ומאתגר. אין דרך לעשות דילוגים, אינך יכול לפרש או ללכוד אותו על פי דרכך, אתה חייב לעשות את הדרך, כמו בד-ציור המתמלא לאיטו, שכבה אחר שכבה, שכבה מכסה על שכבה, שכבה מבליחה מתחת לשכבה, דברים ניכרים לעין בתהליך שהוי שהזמן בו, הוא המאפשר את הפתיחה של הדברים.
האישי מתקיים באוניברסלי, האוניברסלי - באישי. דמות הכותב נסתרת ונגלית מאחורי תמונותיו,
סיוטיו, תצורות דמיונו. אתה הקורא מוצא את עצמך בעקבות משורר המסתיר את עקבותיו, אך משאיר סימני-דרך עדינים. השירים מקפלים בתוכם קרעי תמונות, שעלייך להשלים, להדביק לבדך. אין לו קרובים, אין לו מולדת, כאילו הגיע משום-מקום בדרכו לשום-ארץ. האם העובדות מאיימות על היצירה, האם היא שואפת אל המסרב להגדרה, על מנת ליצור את הקסם?
מד-המרחק של טל בדני, פועל כל העת, כבידיו של בימאי תיאטרון הממקם את דמויותיו ואת ההתרחשויות בדייקנות. לעיתים עמדה מוגבהת, כמו מעל דוכן מנצח של תזמורת ולרגעים,
מגובה האספלט, עדות סוליות הנעליים.
האיקונוגרפיה רב-תרבותית, רוחה אוניברסלית, במקרים רבים, נוצרית, אולי בשל היופי והפאתוס
אולי בשל הזרות המאפשרת מסתורין ואניגמטיות שאדמת המולדת לא מצמיחה כאן.
טל מצייר בלשונו העשירה תמונות שאינן עושות את חיי הקוראים קלים. ספרד שנפשו קשורה בה, צובעת במודע או שלא, את מסע המילים העבריות שלו. לורקה כתב ביומניו (מן הזיכרון): ״השירה מניחה שברי זכוכית ומסמרים הפוצעים את ידי המבקשים אותה״ טל הולך בעקבות רבו הרוחני, ומניח מכשולים בדרך להבנתו. אלה שירים שאתה מתבונן בהם. הם אינם ניתנים לחיבוק וגם לא יחבקו אותך.
הוא צייר בנשמתו, אצבעותיו ניכרות בשירים יותר מאשר קולו. אותן צורות שהיה אולי כילד עושה באוויר, מצייר על בד דמיונו, בחלל חדר השינה לפני כיבוי האור. האצבעות שהחזיקו מכחולים במסעות הצבע, אותן אצבעות עושות עכשיו את המסלול אל נופים שיריים פנימיים. שיריו ולשונו המקורית, מסרבים למדינה, לפוליטיקה, מסרבים לשבט אנושי יחיד ומוגדר.
הוא שייך ללא-שייכים, מתאים ללא-מתאימים. עובר אורך בעולם קיים ונמוג מוצק ופלואידי. הכל מתקיים בקצוות. המרכז המונוטוני זר לו, מיותר לו. אין בו קסם, יש בו מן המוות אשר בחיים. נפש האמן שבו נמנעת מן הרוטינות, מן השגרתי והצפוי, משום שאין בהם סכנה נפשית מספקת, יש בהן מוסכמות ריקות מרוח. טל זקוק לתנועה שלה, להבטחה שלה.
המוות חי כמעט בשירים כולם. יש לו לטל בדני, רומן סוער, חד-צדדי עם המוות האילם, המאיים, חסר הפנים. הוא רואה בו צל המוטל ללא הפסק על החיים, על בני האדם, על מעשיים על חלומותיהם.
נשמת הצייר ניכרת בכל השירים, השמות לבדם מסגירים זאת: אנשים פצועים יודעים להתאפר…
כתת יורים…רנטגן נוף עירוני (הנפלא)… הפטיו… שום דבר לא זז בקסבה… כשאני מצלם…
זה התחיל בצפייה בכוכבים... כוריאוגרפיה של שוטטות ועוד.
עמדת הצייר שלו, המרוחקת מעט, גוזרת עליו בדידות תמידית, בדידות מהותית, לא נגמרת. הוויתור עליה יהיה הוויתור על עמדת המבט הכי פנימית שלו. המכחול שבלעדיו לא תהיה בדידות, אך גם לא תהיה אמנות. המחיר הזה - לאמן היוצר, הוא המוות.
״מוטב לך למות בחלומך מאשר בשנתך״ אולי בשורה הנהדרת, האניגמטית ונושאת ה-ד.נ.א של אדמת המוצא של המשורר, מונחת התשובה. לחלום אין תפוגה, לשינה יש ויש.